היי (:
שמי סימור עמרם, נשואה ואמא לשני ילדים מקסימים.
עד קצת לפני פחות מעשור ידעתי מה אני הולכת לעשות עד הפנסיה (או לפחות חשבתי ככה).
שירתי בצבא קבע כקצינה במשך כ- 8 שנים בהן ביצעתי מגוון תפקידים מרתקים שנתנו לי ביטוי וסיפוק ממשי לכל היכולות שבי.
הרגשתי משמעותית!
רגע לפני היציאה ללימודים משהו התערער בי. כבר לא הייתי כ"כ בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות עד סוף חיי.
אבל אם לא הצבא, אז מה כן??
בפעם הראשונה בחיי התחלתי לחשוב:
מי אני ומה אני רוצה להיות מה מעניין אותי בכלל?

אז נעזרתי בגוגל והתחלתי לבצע חיפוש של כל מני מקצועות שהכרתי אז ופתאום צדה את עיני מודעה של לימודי עיצוב פנים. וואוו! חשבתי לי זה ממש אני. זה מקצוע שייתן ביטוי להמון צרכים שקיימים בי!
ואכן למדתי עיצוב פנים במשך 3 שנים שבהן ילדתי את בני הבכור, אהבתי מאוד את המקצוע וגם עסקתי בו. ולצערי, ככל שעסקתי בו יותר, כך התשוקה אליו פחתה מיום ליום.

כבר נכנסתי להריון השני עם בתי הקטנה ובחודש השני מצאתי את עצמי חוזרת הביתה כל יום ובוכה!
אני יודעת שלא טוב לי, אני מתוסכלת, אני לא אוהבת לקום בבוקר לעבודה שלי ואני סופרת את הדקות עד לרגע שאני אצא הביתה!
הייתה לי סתירה מטורפת בין הרצון הפנימי שלי (שעוד לא ידעתי בדיוק מהו) לבין המציאות של חיי.
הפחד היה הקול היחיד שדיבר מגרוני:
ý     אני עם ילד בגן פרטי ובהריון שני.
ý     מי יקבל אותי לעבודה אחרת בהריון?
ý     איך אני אעזוב ללא פרנסה?
ý     מה עם דמי הלידה?
הרגשתי שהמציאות חונקת אותי ולא משאירה לי שום ברירה אחרת מאשר לסבול עוד 7 חודשי הריון בעבודה שאני לא אוהבת ולא מספקת אותי.

אומרים שהחיים חזקים יותר מהכל וזעקת הנפש נתנה אותותיה ובחודש חמישי התחלתי להרגיש צירים ומשם הדרך לשמירת ההריון הייתה קצרה מאוד.
האמת היא, ששמירת ההריון הייתה אחת המתנות הטובות ביותר שקיבלתי בחיים והבנתי שזו הנקודה שאני לא מתבזבזת יותר!!
שתמיד יהיו לי את הסיבות למה לא לעשות את מה שאני רוצה לעשות וכשאקשיב לאותן סיבות ופחדים אשאר באותו לופ של תסכול ומרמור
כבר בחופשת הלידה הלכתי ללמוד אצל טובי המנטורים והמורים בעולם האימון והטיפול, קיבלתי כלים תודעתיים ומעשיים שהתווספו למה שהיה קיים בי, פתחתי את העסק שלי ומאז אני מגשימה את עצמי בכל יום מחדש!!